חניון הביברים

עוד מעט שנה ליציאתנו למסע באמריקה, וכל הזמן הזה, הדברים מלווים אותנו וחיים בנו כאילו עוד לא תמו.
וכשאנחנו מעלעלים באותם פרקי חיים שנשמרו אצלנו יום ביומו, חסר לנו אותו חניון קסום של ביברים שרק בשל טעות נשמט מספר הדברים.
ובכן, אחרי שאנחנו נפרדים מריי, אנחנו מתנהלים דרומה, כשצל הקרוואן שלנו מלטף לו לאיטו את הדרכים הכפריות הארוכות של וויאומינג, ופה ושם נרטב לו מנתזי הממטרות. והנסיעה האיטית הזו, כשהתנועה דלילה מאוד ולא מורגשת, היא לנו קצת כמו רכיבה בארץ מוריקה שלא נגמרת ובעמקים רחבי ידיים שנסגרים בגבעות ורכסים מיוערים.
לפנות ערב נכנסים לשביל עפר צדדי ושם מזהיר אותנו שלט, להאיט ולהימנע מלהפריע לביברים שכאן ברכות המים, הסכרים והסוכות שלהם. לפיכך אנחנו מתקדמים בנחת ובתשומת לב, בלי לפגוע בדבר, עד שהשביל מביא אותנו אל היער במעלה גבעה מחוץ לטווח היזק לביברים.
גם כאן מקבל אותנו שלט, וויאומינגי למדי, שכמוהו לא ראינו. הפעם מבקשים מאיתנו, להשתמש במעגל האש שלנו רק בעצי המקום, ולא חלילה להוציא מהבגאז' שלנו עצים שבאו ממונטנה או מאיידהו ואולי נושאים עימם תולעים מרושעות. לצורך זה מערמים לנו בחניון גבעת עצים נאה שיכולה להספיק לנו לכל החורף, ובנוסף דואגים לנו לערמה קטנה ליד הסייט.

בחניון מתארחים עוד שלושה וחצי קרוואנים וכרגיל יש בו שרותי שדה מצוחצחים, ואנחנו מתמקמים בקרבתם כדי לקצר לנו את הדרך אליהם בבוקר. חוץ מזה יש שם המצאה וויואמינגית נוספת, בצורה של ברז שיוצא מתוך האדמה ובצווארו זרועות שאם מסובבים אותם במאמץ ראוי, בדיוק עשרים וחמשה סיבובים, מגיר הברז מים טובים, מבטן האדמה.
וככה, אנחנו על הגבעה שלנו, שבין עציה מקשטים אותה פרחי בר  וסנאים משתובבים כאילו החיים אינם אלא משחק שלא נגמר. וכל זה כל כך פשוט ומקומי, חף מכל הדר והתהדרות, ובכל זאת שורים על הדברים  קסם והרמוניה ובמיוחד כשריח ארוחת הערב מתמזג בכל.
למחרת השמש מאירה ומחממת ואנחנו מתמסרים לבוקר של התבוננות במשחקי סנאים ולקריאה ומנוחה ומהרהרים בכך שכה מעט דרוש לו לאדם וכה הרבה.











לקחים לקראת הטיול ב 2015 ובכלל


חוויות יוצאות מן הכלל, בדרך כלל, מפסיקות לצאת מן הכלל, כאשר הופכים אותן לכלל.
כנגד התסמונת הזו, אנחנו לוקחים פסק זמן ארוך,  לעכל את המסע שלנו, ולהידרך בציפייה ובתשוקה לקראת  הקראוון בספטמבר 2015.      

           טבעת המסלול הנפלא שלנו שהתמשכה על פני 11000 ק"מ ואינספור מראות וחוויות  

            


הכי חשוב בקרוואן, בכל מזג אויר ובכל מקום, זו האישה שלך.
אם טוב לה אז הכל כבר יסתדר ואם רע לה שום דבר כבר לא באמת חשוב. [המתכון הזה עובד גם בבית]

3  אפשר לחסוך באלף ואחת צורות אבל לא תמיד שווה להתעסק בזה כי, ככלות הכל זו לא המטרה. אבל, יש דרך נפלאה אחרת להוזיל את הטיול.
אם חושבים על הטיול כ "חבילה של הנאה" שעולה "חבילה של כסף" אז אפשר להוזיל את הטיול על ידי צימצום חבילת הכסף או הגדלת חבילת ההנאה. כאמור אי אפשר לעשות הרבה בתחום העלויות אבל אם מתחילים להנות מהטיול כבר בשלב התיכנון וממשיכים להנות בהכנת אלבום הטיול כשחוזרים, ותוך כדי הטיול מקפידים על כלל 2 אז באותה "חבילה של כסף" אפשר לרכוש "חבילה כפולה של הנאה" וזה מוזיל את את הטיול בחצי.

4  קיבלנו קרוואן עם מקרר שלא עובד ובלי צינור לפינוי שפכים. שווה לבדוק היטב את הקרוואן לפני שיוצאים איתו לדרך.

5  ביוסמיטיי פארק, איבדנו את מפתחות הקרוואן. היה דרוש סיפור של אלף לילה כדי למצוא אותם. יותר פשוט לשכפל מפתחות, אפילו אם זה לא משאיר שום חוויה יוצאת דופן.

6  שיפוע קל בקרוואן מבהיר עד כמה האיזון חשוב בחיים שלנו. בעזרת ארבעה לוחות עץ קטנים אפשר לפלס את הקרוואן בכל שיפוע. זה לא יאזן את החיים, רק את הקרוואן.

7  חשוב שתהיה תוכנת מפות כי לפעמים אין מפת דרכים טובה. גי' פי אס חיוני בסביבה אורבנית.

8  פנסים, חבל, פלייר פטנט, קטר ומברג עוזרים במוקדם או במאוחר. ואם לא - עוד יותר טוב.
גם הומור זה כלי נהדר לתיקון התקלות כי הרי התקלות הן בתוכנו וההומור ממיס אותן.

9  בסאן פראנסיסקו החניונים רחוקים. מחוץ לעונה, אפשר לעשות מאמץ ולמצוא מוטל עם חניה בעיר. אנחנו לקחנו חדר ב  travel lodge motel והיה נפלא.

10  לפני שיוצאים לדרך מחניון, כדאי לבדוק שנותקו כל החיבורים. לא קרה שגררתי ברז מאחרי הקרוואן אבל כן קרה שניסיתי לגרור עמדת חשמל. לא הצלחתי כי כבל החשמל התנתק מהחיבור מבלי להותיר כל נזק. כדאי לעשות תירגולת קבועה כלשהיא נגד השיכחה הזאת.

11  האזעקה נגד עשן, בתיקרה, מגלה לפעמים, רגישות יתר לטיגון. אפשר להתגונן מהסירנה, על ידי הוצאת הבטריה מההתקן שבתקרה.

12  בנסיעה אחורה - סע עוד יותר לאט !
בעצם גם בנסיעה קדימה, כדי שלא תחמיץ את הטיול שלך.

13  בוגאס אפשר להחנות את הקרוואן בחינם, בחניונים של המלונות, [ לפחות בחלקם ] אבל אסור להתגורר בקרוואן. עדיף לשלם קצת יותר על חדר מצויין במלון מאשר לגור בחניון הקרוואנים שעולה כמעט כמו חדר.

14.  בטיול מחוץ לעונה, אם הוא לא בחורף, מרוויחים בנוסף לכל, גם אביב או סתיו. מעניין איך העונות הכי יפות ונעימות הוצאו מ"העונה" והוקדשו לעבודה.

15  מצלמה מגלה לך לפעמים מראות שלא ראית והיא גם כמו משקפיים שמחדדים את התמונה.
וגם, התמונות משאירות איתנו את הטיול. זה אולי לא כל כך חשוב העניין הזה של הזיכרונות, אבל זה מענג.

אגב, בבלוג, בשונה מאלבום התמונות המסורתי, אפשר לשתול לצד הסטילס והסיפור גם קטעי סרטים שצלמתם. את הדברים שנסתרים מן העין, ניתן לספר רק במילים, ומראות קסומים אפשר להקפיא בתוך תמונה, אבל תנועת דובים וזרימה של מים וסאונה, כמו גם שיחה ורשמים חיים בזמן אמת, ניתן ללכוד היטב דווקא בקטעי סרטים. אנחנו לא היינו מודעים לזה מספיק, ובפעם הבאה נסריט הרבה יותר.

16  לנסוע בחושך זה לשלם בזמן, שהוא יקר מכסף, על משהו שלא קיבלת ולחלוף בנוף שלא ראית ומן הסתם כבר לא תראה.

17  הויתור שלך לאחרים מתגמל יותר מההנאה שתהיה לך מכך שיוותרו לך. גם זה רעיון כללי אבל בקרוואן עם הצפיפות והאינטנסיביות של החיים ביחד יש לזה, ולרעיונות כללים אחרים, חשיבות כפולה.

18  חבל לסחוב ספרים טובים או מעניינים, הם לא יתנו תחרות טובה לכל החוויות שישתלטו על תשומת לבך. לכן, קח רק ספרים מעולים ומרתקים.

19. אם אתם מתחברים, באמת ובתמים, עם איזה מימי וחיים משלכם, אפשר לטייל בשני קרוואנים. כשזה מצליח, זו חוויה קסומה. ואם אילו מימי וחיים, ברור שזה יצליח.

20  תכתוב יומן מסע או בלוג או משהו. כמו מצלמה, גם זה יחדד את הראייה והחוויות במהלך הטיול. זה גם יאיט את קצב המראות והחוויות ויאפשר לשוב ולהנות מהם במהלך העיבוד שלהם לזכרון, וישאיר מזכרת נפלאה. ובכלל, זה יספר את הסיפור שלך, אם זה סיפור שמעניין אותך.
אגב, 'הסיפור שלך' הוא לא על מה שראית, אלא על מי שאתה. 
בנג'מין פרנקלין אמר שהיה שמח לחזור על חייו מראשיתם:
"אך כיוון שחזרה כזו אינה צפויה, מה שנראה לי דומה ביותר לחזרה על החיים הוא זכירתם, והפיכת הזיכרונות לבני קיימא ככל האפשר על ידי העלאתם על הכתב"

21  השאר בבית את כל הדאגות שלך ותן לרוח החופשית והטובה להוביל את המסע. עם זאת, תשתדל לעשות מה שצריך ותקבל בהבנה כחלק מהעיסקה, את התקלות שאי אפשר בלעדיהן וגם את אילו שבהחלט אפשר היה בלעדיהן.

22  אם המסע שלך היה - הגשמת חלום, אל תסיים אותו מבלי לרקום חלום חדש. כמו למשל - קרוואן בסתיו אדום צהוב במזרח אמריקה ב 2015.      


*** אם קראתם והגעתם עד לכאן, נשמח אם תשאירו לנו כאן תגובה כלשהי למזכרת.





ברייס קניון - 3 ביולי


בהתחלה אנחנו מתכננים לצאת מוגאס אל שמורת הזאיון וממנה אל הברייס קניון ולחזור על עקבינו ולהמשיך לפייג'. כך  מצמידים כולם את ברייס לזאיון שהולכים ביחד מאז ומעולם. אבל, בשלבי התכנון, עוד בבית, אנחנו משנים את התכנית ומחליטים להשאיר את ברייס ללילה אחרון בדרך חזרה לוגאס.
עכשיו, אחרי מסע של 11000 ק"מ, אנחנו מתקרבים לברייס ובאוויר השאלה שלא נשאלת: האם הוא יעמוד בציפיות ששבעים ימי מסע תולים בו ?
בדרך אל הברייס עוברים מרכז תיירותי ותחנות דלק ומזנונים ולודג'ים למיניהם עד שכל זה נפסק ונוסעים בחורשות של אורנים שכבר אין בהם שום חפץ. עוברים את עמדת הרינג'רס בכניסה לפארק ונוסעים היישר לתצפית "השקיעה" הקרובה ומחנים ברחבה.
כאן, כדאי מאוד לחבק את האישה שלך כי לפניך, אולי שלושים פסיעות בלבד שאחריהן תעתק נשימתך. וגם אני עושה בדיוק את החיבוק הזה ולוקח את אורית שלי שכעבור אותן שלושים פסיעות, היא דוממת ועיניה – מים.

                            





כבר בערך שבע ולמרות שמאוחר ולמרות שכבר שבעים יום בדרכים ובשבילים, אנחנו יוצאים אל דרך הנבאחו.  והיא, מעמיקה אותנו, סחור סחור, אל תחתיות אותו מכתש, שקודם השקפנו על צריחיו ועל זקיפיו האדומים ממעל וכעת הם נישאים מעל ראשינו ודוקרים את השמים.





                                         







כמובן שמלווה אותי בתלילות הזו, אותה הירידה שעשיתי כאן לפני חמש עשרה שנים עם נילי וגלאי וצוק וורדלה ויהודה ואותו חמסין ולהט שצרבו אותנו. אבל כעת הערב כבר הרחיק את רתיחת הצהריים ויש אפילו טיפת קרירות בין הצללים המתארכים של הצריחים. לפיכך אנחנו עוברים את מחסה הצל שבו רבצה לה אז החבורה שלנו, לפני שהתקפלה לה חזרה, וממשיכים בדרך הנבאחו לבלי הסב עיניים לאחור.  
בירידה פוגשים חבורת קוריאנים צעירים שמאתרים עמדות צילום נבחרות ומטפסים עליהן בתורנות ומייצרים פוזות מבודהה עד לברוס לי. כשהכל מוכן הם משמיעים בקול גדול את ה "וואן טו טרי" ואז קליק של מצלמה. אנחנו מתערבבים איתם ועוזרים בוואן טו טרי ומצלמים להם וכולנו צוחקים ולפרידה הם מצלמים אותנו בנשיקה.




בעלייה אני מספר לאורית שקראתי באינטרנט שכל אחד יכול לטפס אפילו להימליה בכפוף לשני תנאים: ראשית צריך שיעמוד לרשותך זמן בלתי מוגבל. שנית עליך להתקדם כל פעם רק חמישים צעדים כפולים ולנוח עד להתייצבות הדופק. מכאן ואילך אנחנו כבר לא עושים שום " וואן טו טרי" אלא סופרים עד חמישים ונמרחים. שעת ערב מטיבה איתנו ברוח נעימה ואפילו גשם קל יורד ומדביק את האבק והזיעה שמרוחים עלינו עד שאנחנו דביקים ועייפים ומבסוטים כמו ילדים.



אני מקבל עלי תפקיד של סרג'נט, ומקפיד מאוד על "שיטת החמישים" וסופר את הדופק לאורית לפני שממשיכים. ככה אנחנו מטפסים ורובצים עד שאנחנו פוגשים את ווינג הווייטנאמי, שמתגורר בסן פרנציסקו מזה 30 שנים, ואת הילד היפה שלו. שביל הנבאחו כבר מתקרב לסיומו וכולנו הולכים ומפטפטים להנאתנו על חיי המיעוטים באמריקה ועל השאיפה להשתלבות.






משם אנחנו נוסעים אל תצפית הברייס פוינט שמשקיפה על מכתש הברייס מהנקודה הכי גבוהה מנגד. אנחנו מספיקים עוד לאחוז בשוליה של השקיעה וכמובן שאין יפה יותר מכל מה שרואות עינינו. כי כעת, בסוף מסע נפלא, מעבר לצריחים האדומים ומעבר לרצועה צהובה לוהטת של השקיעה, ניתן כבר להבחין, במסע הבא שלנו.








קפיטול ריף - 2 ביולי


בדרכנו חזרה מפארק הקשתות וארץ קניונים כבר ברור לנו שיוטה פרעה את שטרותיה והמרחק אשר גמענו היה לנו מעט המחזיק מרובה מאוד. לפנינו עוד שני לילות לפני החזרה לוגאס, ואנחנו עמוסים למכביר וכבר לא דורשים הרבה מהמולדת השנייה ואין לנו ציפיות  למעט אולי הציפייה מהברייס קניון.

בדרכנו אנחנו שבים ומבקרים בעיירה גרין ריבר ואפילו נכנסים לבית קפה חמוד מאוד מלא באווירת הסבנטיז. אנחנו משלבים את האינטרנט הטוב עם ארוחת בוקר מאכזבת וממשיכים לנו עוד כמאתיים חמישים ומשהו קילומטר עד שמתחילים לחצות את שמורת הקפיטול ריף.

כמובן שמלווה אותנו רוח קסם אדומה מהקשתות וארץ הקניונים, אבל הקפיטול ריף לא מוותר ומציע מראות שעדיין לא ראינו. ולאט לאט אנחנו מגלים שפה ביוטה יש לטבע מן מנהג כזה לשיר לך באלף גוונים וניגונים .



                                     








כך למשל כאשר אנחנו עומדים מול קיר עצום, אנכי, עליו חרוטים רישומים (פטרוגליפים) של שבטים של אינדיאנים ראשונים. ושוב אנחנו משתתקים מול הזמן הזה שעמד מלאכת אלפי שנים, בסער ובמים ובלהט  המדבר ושמר על הילדים שמחזיקים ידיים בשורה ועל התיש.




לימים כתבתי שיר שנוגע בין היתר למפגש הזה ולמפגש עם הזיכרון.

זיכרון ישן לכאורה - הבלים, גחלים כבויות... בעצם, אפילו לא גחלים רק רמץ בעצם, אפילו לא רמץ רק סימנים של פיח... ובכל זאת קדמונים הותירו פיח על קירות מערה ומתעוררת המיה. מה גם - אם עשו רישומים וכאן, סימנים על קירות ביתי. ומ גם - הציורים


וכמו למשל כשנפתחת לפנינו דרך מתפתלת של עפר ואנחנו מטלטלים את הקרוואן הטוב והחבול שלנו למסלול של ג'יפים שכמובטח מוביל אל תוך היופי. ויש שם שקט שמגיע לפנות ערב כשאין נפש בסביבה והאויר נקי מחום היום ורק אנחנו ופינה קסומה וקניון אדום של קפיטול ריף.

מאוחר יותר יהפוך הצילום הזה לתמונת הרקע הנצחית שלי בפייסבוק.





                                              




                                             

הערב כבר יורד ואנחנו מסיימים את חציית הפארק ומגיעים לעיירה טורי על הדרך הנופית 12. החניון שלנו מטופח ומלא בריח דשא שנקצר וכשאורית באינטרנט אני הולך לראות סוסים שעסוקים בארוחת הערב, באור שקיעה, במרעה שלידנו. גם אצלנו כבר מתעורר התאבון, ואנחנו הולכים לבדוק את סאב וואי שהיא ענקית ומפושטת באמריקה כולה, וכאן סניף שלה, מעבר לצומת הסמוכה. הסאב וואי מוכיחה שהיא בסדר ואנחנו אורזים לנו סנדוויצ'ים וחוזרים לארוחה בקרוואן. בסיכום, למרות שהסאב וואי היא המותג הכי אהוב באמריקה, אנחנו מחליטים שבשלב הזה, לא מחליפים נאמנות ולפיכך, גם בסוף המסע אנחנו מצביעים מקדונלדס, בדיוק כפי שהצבענו בראשיתו.





ארץ הקניונים - 1 ליולי

למחרת הביקור בפארק הקשתות אנחנו מגיעים לקניונלנדס לאזור שנקרא איים בשמיים. כבישים בפארק מובילים לנקודות תצפית שמתחתן נפרש לו מדבר אדום וקניונים שנחצבו במים. גם פה עולים מבני ענק אשר יוצרים דרמה באדום עם קישוטי חרסית לבנה, ולצדם נפערים תהומות אל תוך האדמה. פה ושם אתה מבחין בגרין ריבר או בקולוראדו ריבר שנראים כמו שרוכי טורקיז עדינים המנסים להוסיף משהו משלהם לפאנורמה. אבל ברור לגמרי שאת ההצגה כאן כובשת לה אותה ארץ בראשית צחיחה.



המראות האלו הפרושים תחתיך מביאים אל תוך האנשים מן חרדה של קודש, כאילו הבורא עצמו משקיף בצד על מעשי ידיו, עד שכולם בתצפית מתלחשים ונזהרים מאוד שלא לפצוע את הדממה המתנשאת כאן על הכל מאז ומעולם.





                                            


















כמה שנים כמה שנים
ינק השורש את ההר ?
ואיך גימעה ריוותה שפתיו
פיטמת האבנים !

כמה שנים כמה שנים
ניקר השורש את ההר ?
ואיך פילחו מחצו חיציו
ליבת האבנים !

[צביה כצנלסון בן צבי, לוחמת וקצינה במלחמת השחרור במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח]